<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' ס"ת</h1>
<h2>דף כא:</h2>
אריב"א [מנחות ל' ע"א] הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק איכא מרבואתא פרשו דמצוה קעביד אלא שאם כתבו לשמו מצוה טפי ולא נ' כן דעת הגרי"צ. כתבו מעלה עליו כאלו קבלו מסיני, הגיה בו אות א' מעלה עליו כאלו כתבו. ואמרינן פרק כהן גדול [סנהדרין כ"א ע"ב] אמר רבא אעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנ' ועתה כתבו לכם את השירה זאת כלומר כיון דמסיים ולמדה את ב"י שימה בפיהם למען תהי' השירה לעד בב"י, וכיון שצריך לכתוב העדות מכ"ש שצריך לכתוב ע"מ בא העדות דהיינו כה"ת כולה וכן במלך כ' וכתב לו את משנה התורה הזאת וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה אה"א לשמור את כל דברי ה"ה ואת הח"ה לעשותם, אלמא דכתיבה בשביל ללמוד. והא דמהדר במלך ואמר את משנה ה"ה לפי שהמלך צריך ב' ס"ת, אחת שנכנסת ויוצאת עמו וקורא בה, ואחת שמונחת בבית גנזיו והא דאמר אעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו, לאו למימרא מצוה מן המובחר משלו, אבל מ"מ קיים מצוה נמי בשל אבותיו, דאי הכי מ"פ לי' אביי וכותב לו ס"ת שלא יתנאה משל אחרים, מלך אין הדיוט לא, במלך לא נפיק כלל בשל אבותיו, ובהדיוט נפיק, אלא ודאי פרושא דמלתא מצוה לכתוב משלו, דלא נפיק כלל בשל אבותיו. ודאי מצוה רבה עביד אם כותב בעצמו, ואם א"א לו ישכר סופר הכותב לו לשמו, ואם קנאו והגיה בו אפי' אות א' ועשאו כשר, כאלו כתבו כולו. ובכל הדברים מצוה בו יותר מבשלוחו.
<h2>דף מח.</h2>
תשמישי ק' דאזמינהו ולא כרך בהו, א"נ כרך בהו ולא אזמינהו שרי לאשתמושי בהו כד' גבי תיק דתפלין צר בהו ולא אזמינהו או אזמינהו ולא צר בהו, שרי למיצר בהו פשיטי. מטפחת הספרים שבלו עושין מהם תכריכים למת מצוה וזו היא גניזתן. ס"ת שבלה גונזין אותו אצל ת"ח, אפי' אצל שונה הלכות, ואראב"י ובכלי חרס שנ' ונתתם בכ"ח למען יעמדו ימים רבים, ומשום כבודו של חכם קוברין אצלו, ואי ליכא חכם שונה הלכות גונזין אותה וקברינה בי קברי. יריעה שבלתה לא יטול ב' ויחזיר ב' אלא נוטל ג' ומחזיר ג', ומה שהוא מחזיר במדת כתב הראשון הוא מחזיר.
<h2>דף צ.</h2>
גליון, אמר רב שרירא הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה הרבה אומדנא נינהו, ויש מהם שהוא כך, כגון דברי ר' יהודה בזאת ליהודה שאמר שמעון מוכלל ביהודה, שמצינו ביהושע חלקו בתוך נחלת בני יהודה, ויש שאינו כן כגון מ"ש ר"ע מקושש זה צלפחד ומ"ש אלפים לתחום שבת ומ"ש ר"ש צום העשירי הוא עשרה בטבת. והתלמוד והמדרש הזכירו דעתו של כל א' וא', ואנו לפי שכלו יהולל איש וכן אגדות שאמרו תלמידי תלמידים כגון ר' תנחומא ור' הושעי' אינן כן לכן אין סומכין על אגדה ואמרו אין למדין מן האגדות ובירושלמי [נזיר פ"ז ה"ב] רשב"י אומר מפני מה שרץ מטמא בכעדשה מפני שתחלת ברייתו כעדשה בעי ר' יודן אי הכי המת יטמא פחות מכזית דארי"ו להביא נפל שאין בו כזית וכן נבלה תטמא כגרגיר של אפונין דאמר ר"ח אני ראיתי עגל כאפון בשפיר ומשיב מאי כדון מדרשות אמינא דרוש וקבל שכר, והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא נקבל מהם, ואין סוף ותכלה לאגדות. ונשאל רב האי מאי הפרש בין אגדות הכתובות בתלמוד שאנו מצווים להסיר שבושם להגדות הכתובות חוץ לתלמוד והשיב כל הנקבע בתלמוד מחוור הוא ממה שלא נקבע בו, ואעפ"כ אגדות הכתובות בו, אם לא יכוונו או ישתבשו אין לסמוך עליהם כי כלל הוא אין סומכין על אגדה, אבל כל הקבוע בתלמוד, שאנו מצווין להסיר שבושו, יש לנו לעשות כן, כי לולי שיש בו מדרש לא נקבע בתלמוד, ואם אין אנו מוצאין להסיר שבושו, נעשה כדברים שאין הלכה, אבל מה שלא נקבע בתלמוד אין אנו צריכין לכל כך, אם נכון ויפה הוא דורשין ומלמדין אותו, ואם לאו אין אנו משגיחין בו. ולענין זועות [ברכות נ"ט ע"א] דאמר רב קטינא גוהה בהאי אנו סומכין על ד' אגדה. ונשאל עוד אנו מוצאין בתלמוד [פסחים י"ז ע"א] הלכות סתומות כגון שאלת חגי לכהנים לענין רביעי וחמישי ובתלמוד א"י פרשו חשבונם, וכן הא דגרסינן ודלמא במורבנין ובתלמוד א"י נאמר דיכון כעקר, יש לסמוך אתלמוד א"י ולהחזיקו עיקר, או יש לבקש לתלמודנו טעם אחר, וכן הא דר' חנינא אשת חמיו ואשת חתנו וחורגו ובתלמודנו [ירושלמי יבמות פ"ב ה"ד] התירו ובהא דאמר בתלמוד א"י כל משמיע קול אסור ובתלמודנו [ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב] לא וכן אנינות בספק נפל. והשיב דבר זה אינו מסוים, מיהו כל מה שמצינו בתלמוד א"י ואין חולק עליו בתלמודנו או שנותן טעם יפה לדבריו נאחזנו ונסמוך עליו דלא גרע מפרושי הראשונים אבל מה שמצינו שחולק על תלמודנו נעזבנו והא דצם ר' זירא [ב"מ פ"ה ע"א] דלשתכח תלמודא דבבלאי ור' ירמיה אמר במחשכים הושיבני זה גמ' בבלי [סנהדרין כ"ד ע"א] ואמר נמי [פסחים ל"ד ע"ב] בבלאי טפשאי דיתבי בארעא דחשוכא אמריתון שמעתא דמחשכי, בזמנם לא נהיר להו טעמי דמתני' כחכמי א"י, דעדיין היו שם סנהדרין וגדולי החכמים היו בא"י, וגזרות מרובות בבבל כד' בשחיטת חולין [מ"ו ע"א] פולמוסא אתא לפומבדיתא, ואגב שמדא נח נפשי' [ב"מ פ"ו ע"א], ותו ודאי א"י נתקדשה מכל ארצות כד' ר"ז [ב"ב קנ"ח ע"א] ש"מ אוירא דא"י מחכים, אבל בימי ר"א ורבינא הי' שלו' בבבל, ונפיש שמדא בא"י ואימעטא הוראה תמן טובא ונחית מן דהוה תמן לבבל כגון רבין ור' דימי וכולהו נחותי דנחתין הכא רובן חכימי דארעא ישראל, ואמרו [גיטין נ"ט ע"א] מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום א' והתורה מתגברת והולכת בימיו, ודאי אוירא דא"י מחכים ואמרו [כתובות ע"ה ע"א] ולציון יאמר איש ואיש יולד שם, חד מינייהו עדיף כתרין מינן, והני נמי הוי התם ונפיק מיניהו תלמודנו לכך עדיפא מתלמוד א"י, ותו קמייהו הוי תלמוד א"י וידעו טעמי דקדמאי, והיכא דלא ניחא להו נאדו מן טעמי דקמייהו, וכללא הוא הלכה כבתראי. נשאל עוד רב האי מאי דהוה הוה ולא למיסבר לן קרא... ואין פרוש והלכה יוצא מזה וכן אמרו דברי' שלא היו מעולם ולא יהיו בלעתו חולדה הדביק שני רחמים [חולין ע' ע"א], והשיב יש בדברים אלה משום דרוש וקבל שכר ויש לחדד התלמידים ויש דרך רמז ולא לעקוב המקרא כהאי ראו מה בין בני לבן חמי. עוד נשאל רב האי בעסק עשרה בני ר"פ שמסדרין ת"ח שמותיהן כד מסיימי פרקין, אם הם בני ר"פ ואם אביהם א' או רבים וסימנם שאמרו ואתה את בריתי תשמר מאי פרושו והשיב לאו כולם בני ר"פ גאון תלמידי' דרבא הן, דבנו של רב פפא אבא מר נקרא. ונ' דבני שני' או ג' הן ויש מהן שקברותיהן על נהר פרת למעלה מגשרא דבבל וקרובין הן לרב ויש מהן ששמעו שמועות מרב חסדא, ורב פפא גופא לא הי' באותו זמן אלא מאוחר וסימן ואתה א"ב תשמר לא שמענו, אבל ודאי עשרה הם, ויש סימן אחר שסודר בפי החכמים גדוליהם וצעיריהם, ואמרו כי יש בו קבלה להסיר שכחה, לפיכך כשאדם גורס פרק ומחזיר עליו כמנהג, דרגילי רבנן למימר, הדר מר עלה, הדרנא עלך, אומר אח"כ זה הסימן, חננא רמו ליה נהמא לאחוי אבא דבביה דאפיה לריכשיה סרהביה אדא לבי דרו, ואלו שמותם, חננא בר פפא, רמי ב"פ, נחמן ב"פ, יצחק ב"פ, אבא מרי ברי' דר"פ, רפרם ב"פ, רכיש ב"פ סורחב ב"פ, אדא ב"פ, דרי ב"פ. ומקמי דאדכירי בני ר"פ רגילי רבנן למימר, נהדר מר עלה, הדרנא עלך ודעתך עלן, לא תתנשי מנן, ולא ניתנשי מינך, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי, יה"ר מלפניך ה"א וא"א שתהא תורתך אומנותנו בעולם הזה ולא תשכח מפינו לעולם הבא. ונשאל רב פלטוי גאון ז"ל איזה עדיף ומשובח להעמיק בהלכות או לעסוק בהלכות קטועות, שרוב העולם מטין אחר הלכות קטועות ואמרו מה לנו לקושיות ולפלפול התלמוד. והשיב לא יפה עושים ואסור לעשות כן שהם ממעטין התורה וכ' יגדיל ת' ויאדיר, ולא עוד אלא שגורמין שתשכח תורה מישראל ח"ו. ולא נתקנו הלכות קטועות לשנן בהם, אלא מי שלמד תלמוד כולו ועוסק בו, וכי מסתפק לו דבר בדין ואינו יודע לפרשו יעיין בהם. ע"כ גליון.
